המציאות המשפטית בישראל
בעת הזאת, המציאות המשפטית בישראל מאתגרת: החוק הוא חלקי, חסר ולא ברור ולמעשה אין בנמצא חקיקה סדורה; המשפט הישראלי סובל מהעדרו של שיח משפטי בנושא משפט הספורט; בתי המשפט אינם מודעים למציאות המיוחדת של עולם הספורט ולכן שופטים את המקרים על פי דיני הנזיקין הרגילים. עורכי הדין שעוסקים בתביעות נזיקין מזהים "חוסר" זה ומנצלים אותו בהגשת תביעות שפעמים רבות אינן מוצדקות, ובהעדר משפטנים שבקיאים במשפט הספורט – ניתנים פסקי דין שהשפעתם על הספורט ההישגי בישראל היא דרמטית.
את פסק הדין בעניין "חץ הצפון" כולנו מכירים, והשלכותיו ברורות. בפסק דין אחר שניתן ב- 2016 תבע רוכב אופניים את מע"צ לאחר שנפל מאופניו בזמן שרכב עליהם בדרכו לעבודה בכביש 5 שהוא כידוע עורק תחבורה מרכזי. על הכביש היו אבנים, הרוכב נפל, נפצע ואיבד את הכרתו ובהמשך הגיש תביעה נגד מע"צ בנימוק שעל הכביש – שבאחריותם, היו פזורות אבנים שגרמו לנפילה. מע"צ טענה כי מדובר בכביש מהיר שהנסיעה בו מסוכנת עבור אופניים – מה שמעיד שהרוכב חשף את עצמו לסיכון. לעניין האבנים טענה מע"צ שהכביש נסרק 3 פעמים ביום על ידי 3 אנשים שונים. אף על פי כן – בית המשפט קיבל את התביעה.
במועד זה מתנהלות לפחות שתי תביעות משפטיות (שידוע לנו עליהן) של רוכבים שנפלו מהאופניים בעקבות אבנים על הכביש. מאחר שההתרסקויות קרו באימון קבוצה – נתבעים בתביעות אלה גם מועדוני האופניים.
החסר המשפטי בנוגע לרכיבת אופניים ספורטיבית יוצר קושי גדול: אופניים מוגדרים בפקודת התעבורה כ"כלי רכב" – מה שכמובן אינו נכון לרכיבה ספורטיבית ומזמין בעיות משפטיות. למעשה, למעט חובת חבישת קסדה שקבועה בחוק, אין הוראות הנוגעות לרכיבה ספורטיבית בשום חוק. וואקום זה – עלול להטיל על רכיבה ספורטיבית כללים אבסורדיים כמו למשל שמירת מרחק בין רוכב לרוכב כפי שמצופה מכלי רכב. למעשה כיום – החוק אוסר לכאורה על רכיבה בדבוקה- מה שכמובן אינו סביר – שהרי רכיבה בדבוקה היא חלק מהטקטיקה של תחרות אופניים.
באימונים– יש לרכיבה בדבוקה גם היבטים בטיחותיים. כאשר קבוצת רוכבים מתנהלת כ"גוש", היא נראית טוב יותר מאשר רוכב בודד ולכן היא חשובה לבטיחות הרוכבים. בנוסף היא מאפשרת לכלי הרכב לעקוף אותה באופן מהיר יותר. לשם השוואה – אם יפרסו רוכבי האופניים בטור ארוך במרחק של כמה מטרים אחד מהשני – יידרש הרכב העוקף את הרוכבים לנסוע על הנתיב הנגדי על פני מאות מטרים עד שישלים את העקיפה – דבר שכמובן מסוכן ואינו רצוי.
דוגמא זו ממחישה היטב כי החלת החוק "הרגיל" על רכיבת אופניים תחרותית – עלולה להוביל לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת שתשנה לחלוטין את אופיו של ספורט הרכיבה. כאשר אופניים משמשים לנסיעה לעבודה או להגעה ממקום למקום – יש מקום להתייחס אליהם ככלי רכב. כאשר מדובר בספורט לעומת זאת, הכללים אמורים כמובן להיות שונים לחלוטין .
הוא שאמרנו: המציאות המשפטית היא מאתגרת, אולם לדעתנו היא ברת שינוי. המשימה מונחת לפתחם של המחוקק ובתי המשפט, אך תחילתה אצל עורכי הדין המייצגים את המועדונים. עליהם להנחיל למערכת המשפט ידיעה והבנה של עולם הספורט ושל המציאות הנורמטיבית שלו.
יחד עם זאת מדובר בתהליך. עד שהדבר יקרה – נדרשים כל הגורמים הרלוונטיים לנקוט משנה זהירות ולהפנים תובנות משפטיות בסיסיות:
כיצד יוכל בעל תפקיד בספורט לצמצם את הסיכון שתוטל עליו אחריות משפטית.
קיימים כמה כלים משפטיים שעשויים לצמצם את המצבים בהם יטיל בית המשפט אחריות על בעלי התפקידים המעורבים בפעילות ספורט. אלו החשובים שבהם:
- קיום חובת הזהירות .
- החתמת הרוכבים על כתב ויתור ושחרור מאחריות משפטית (waiver);
- שימוש בהגנת ה"הסתכנות מרצון" אותה סקרנו במאמר קודם
- צמצום החבות המשפטית בעזרת טענת "רשלנות תורמת".
חובת הזהירות
קיום חובת הזהירות – כלי זה הוא החשוב מכל ויש לו תפקיד כפול -מניעתי והגנתי: מיסוד נהלי בטיחות, הקפדה על כללי זהירות, תדרוך הרוכבים לפני הפעילות ו"חינוך" לבטיחות, יכולים לצמצם את מספר התאונות – במיוחד אצל רוכבים צעירים. אך גם אם בסופו של דבר התאונה לא נמנעה, יוכל בעל התפקיד לטעון שנקט באמצעי הזהירות האפשריים והדבר יסייע להגנתו אם תוגש תביעה משפטית.
כאשר אנו מדברים על חובת זהירות השאלה הראשונה היא מהי רמת הזהירות הנדרשת?
רמת הזהירות נקבעת על פי מבחן "האדם הסביר", כלומר בית המשפט יבדוק מה מצופה מ"אדם סביר" לעשות או לא לעשות בנסיבות דומות. המשפט דורש מכל בעל התפקיד לִצפות את הסיכונים האפשריים במקרה שלפניו, להפעיל שיקול דעת ולנקוט בזהירות הנדרשת ובכל האמצעים הסבירים למניעת הסיכונים או לצמצומם. בעל התפקיד לא יוכל להתגונן בטענה "לא ידעתי" או "לא חשבתי שזה יכול לקרות", כיוון שנדרש ממנו לדעת ולצפות את שיכול לקרות.
השאלה השנייה היא כמובן "מהו סביר"? –לא כל מה שנחשב "סביר" במשחק רוגבי, הוא סביר לריקוד בלט. לכל ענף ספורט תרבות משחק שונה, כללים ייחודיים, סביבת פעילות ייעודית, טקטיקות משחק ודפוסי התנהגות מקובלים משלו. על בית המשפט להיכנס לנבכי אותו ענף ספורט, להתעמק בו וללמוד מהי "ההתנהגות הנורמטיבית" באותו ענף, מה מקובל בו, מהי סביבת פעילות "רגילה" ומהם הסיכונים הידועים. תפקידו של המשפטן המייצג להסביר לבית המשפט, מהו "סביר" ומה "אינו סביר" באותו ענף ספורט. במקרה שלנו, אמות המידה על פיהן נרצה שבית המשפט לפסוק הן לא של "האדם הסביר אלא של "הרוכב הסביר", "מאמן סביר" או "מארגן תחרויות סביר".
סטנדרט הזהירות בנוגע לפעילות ספורט מושפע מארבעה גורמים:
- חובות זהירות או הוראות בטיחות הקבועות בחוק, בנהלים או בתקנונים, ככל שיש כאלה.
- כללי בטיחות שאינם כתובים אך ידועים ומקובלים לאותו ענף ספורט.
- החלטות והוראות שנקבעו בבתי המשפט.
- השכל הישר.
כאמור לעיל, אין בישראל חקיקה סדורה שנוגעת לפעילות ספורט; ואת פסיקת בתי המשפט סקרנו לעיל. בהעדר חקיקה, ובהעדר החלטות ופסקי דין שמתווים את עקרונות תביעות הספורט – נותרנו עם כללי בטיחות בלתי כתובים ועם השכל הישר – כאמצעים לקביעת סטנדרט הזהירות, מה שכמובן איננו מצב רצוי.
לפיכך, מוצע שאיגודי הספורט ינסחו ביוזמתם הוראות ונהלי בטיחות, כל אחד בענף שלו (כאן – איגוד האופניים) וינחילו אותם מטה אל מועדוני הספורט, המאמנים, המדריכים, מובילי הקבוצות ומארגני התחרויות.
מוצע למסד נהלים מתאימים גם לאימונים וגם לתחרויות. בנוגע לתחרויות למשל, חשוב שהנוהל יכלול בין היתר הוראות בנוגע לניסוח תקנונים ואמצעי זהירות בתחרויות. רצוי שהתקנון יציין את הנקודות המסוכנות במסלול (כולל תמונות) כבר בתקנון; חשוב שהתקנון יזמין את הרוכבים לבצע הכרת מסלול, ידגיש נקודות רגישות ואף יבהיר באותיות גדולות את חובתו של כל רוכב ואחריותו לבצע הכרת מסלול; כמו כן חשובה בדיקת המסלול רגע לפני התחרות וסילוק מפגעים, תדרוך הרוכבים ומתן הנחיות בנוגע למסלול התחרות, סקירת הנקודות המסוכנות בו וכן הלאה. "נוהל ארגון תחרויות" – ככל שיוכן כזה, טוב שיכלול הוראות בנוגע להצבת שלטי אזהרה או מרשלים בנקודות רגישות, התאמת המסלול לרמת הרוכבים וכן הלאה.
לציון הפרטים בתקנון יש משקל חשוב: בתביעה שהוגשה נגד מארגני טורניר כדורגל, טענו המארגנים כי תקנון הליגה שמתחדש מידי שנה – פוטר אותם מאחריות. התקנון קבע כי המארגנים אינם אחראים לכל נזק שיגרם לשחקנים, מחייב כל קבוצה לבדוק את כשרותם הרפואית של השחקנים ולבטח אותם בביטוח מתאים לאותו ספורט. בנוסף חידד התקנון את מודעות המשתתפים לכך שעלולות להיות פגיעות גופניות לשחקנים כתוצאה מהמשחק. בית המשפט קבע כי התקנון מחייב את כל המשתתפים ומהווה חוזה ביניהם ובין המארגנת, ולכן דחה את תביעתו של הספורטאי שנפצע.
איגוד האופניים הוא הסמכות המקצועית הגבוהה ביותר בענף האופניים בישראל. אם ימסד האיגוד נהלים מתאימים קרוב לוודאי שבית המשפט יקבל אותם כ"אורים ותומים". ואם יטמיע הוראות מתאימות בתקנוני התחרויות – עשוי הדבר לשמש אמצעי הגנה רב ערך.
חובת הזהירות חלה גם על הרוכבים עצמם, וגם על הצופים העומדים בצידי הדרך. כל רוכב נדרש למלא אחר הנחיות המאמן ועל כללי הזהירות המקובלים באותו ענף – בין אם הם כתובים ובין אם עולים מהשכל הישר. זוהי חובתו. אם הפר רוכב את הוראות הבטיחות, או לא נשמע לכללים או להנחיות המאמן – הרי שהוסיף וסיכן את עצמו מעבר לסיכונים הקיימים ממילא, ולכן לא יהיה זה מוצדק לפסוק פיצויים לטובתו.
גם הצופים במרוצי אופניים חייבים בחובת הזהירות– מהירות רוכבי האופניים בזמן מרוץ היא גבוהה מאוד. לעיתים קרובות אנו עדים לצופים שמבקשים לעודד את יקיריהם ונכנסים ממש לתוך מסלול הרכיבה, רצים אחרי הרוכבים, נוגעים בהם ומושיטים להם אוכל או מים. התנהלות כזו מסכנת גם את הרוכבים – שמגיעים במהירות גדולה מאוד, וגם את הצופים עצמם. צופה שנכנס אל מסלול הרכיבה עלול לגרום להתרסקות של רוכב, או להיפגע מרוכב ולהיפצע בעצמו. עם כל הצער שבכך, תאונה שהתרחשה בנסיבות כאלה לא בהכרח מצדיקה פיצוי: ראשית, כאשר הצופה נכנס אל מסלול התחרות של הרוכבים – לא ניתן לומר שמישהו מבעלי התפקידים התרשל בתפקידו; ושנית, בכניסתו למסלול הרכיבה הפר הצופה את חובת זהירות בסיסית והסתכן מרצונו. הסתכנות מרצון אינה מצדיקה מתן פיצוי. כל אדם אחראי למעשיו, חובות ומגבלות מסוימות חלות על כולם.
החשש מתביעות משפטיות
החשש מתביעות משפטיות והרצון להסיר מעצמם אחריות, עלול להוביל את הרשויות הרלוונטיות לפרשנות מוטעית של החוק. אחת הדוגמות בעניין זה היא הדרישה למינוי ממונה בטיחות בתחרויות אופני הרים. החוקים הרלוונטיים בעניין זה הם חוק הבטיחות במקומות ציבוריים שחל גם על אירועי ספורט; וחוק איסור אלימות בספורט. שני החוקים כוללים הוראות בנוגע למינוי אחראי בטיחות באירועי ספורט, אולם הם אינם חלים על מרוצי אופניים (החוק הראשון חל באופן מפורש על אירועי ספורט בכדורגל וכדורסל בלבד. החוק השני נולד בעקבות אירועי אלימות במגרשי כדורגל, ומטרתו לצמצם את אירועי האלימות ולהשליט סדר במגרשי כדורגל).
החוסר בנהלים מתאימים לענף האופניים והחשש מתביעות משפטיות נותנים את אותותיהם. על מנת להגן על עצמם החלו חלק מהגורמים בשטחם מתקיימות תחרויות, לדרוש ממארגני תחרויות אופני הרים לפעול על פי הוראות החוק ולמנות "ממונה בטיחות בספורט". בדקנו את החוק ומצאנו שהוא קובע:
- אירוע ספורט שמספר הצופים בו הוא לפחות 200, מחייב מינוי "סדרן לאירועי ספורט".
- אירוע ספורט שמספר הצופים בו הוא בין 200-1000 מחייב מינוי "מנהל אירוע ספורט".
- אירוע ספורט שמספר הצופים בו עולה על 1000 מחייב מינוי "ממונה בטיחות.
על פי החוק, הדרישה למינוי ממונה בטיחות חלה אם כן רק באירוע ספורט שמספר הצופים בו עולה על 1000. בתחרויות אופני הרים לצערנו – זה עדיין אינו המצב ולכן על פי החוק – זה עדיין לא חובה.
אף על פי כן מתוך הכרה בחשיבות הבטיחות בספורט, רצוי לדעתנו למנות בכל תחרות אדם שיהיה אחראי על הבטיחות בה. רצוי, עם זאת, ש"מנהל אירוע ספורט" ו"ממונה בטיחות" – יהיו אנשים שבקיאים בענף האופניים. לכן מוצע שאיגוד האופניים ייזום הדרכות מתאימות למנהלי הקבוצות, המאמנים, בעלי מועדונים ומארגני אירועים – כפי שעשוי החוק לדרוש.
חתימה על כתב וויתור (WAIVER)
"כתב ויתור" הוא מסמך משפטי עליו נדרש לחתום הרוכב במועדון או המשתתף בתחרות, ואשר משחרר מאחריות את המועדון או גורמים אחרים מטעמו: נותני החסות, המדריכים, מובילי הקבוצות, בעל הקרקע וכדומה. במשפט האמריקאי, מתייחסים אל כתב וויתור שנערך עבור ספורטאים בענפים מסוכנים – כאשר הוא מנוסח כראוי וחתום על ידי הרוכב – כמסמך מחייב שמשחרר מאחריות. כתבי הוויתור נחשבים שם לאחד האמצעים היעילים והטובים ביותר משום שהם מהווים למעשה הסכמה מפורשת להשתתף בספורט למרות הסיכונים, והוכחה ברורה כי הרוכב היה מודע לסיכונים ונטל אותם על עצמו.
במשפט הישראלי המצב שונה. בתי המשפט בישראל מתקשים לתת תוקף לכתבי הוויתור כאשר מדובר בנזקי גוף. עמדת בתי המשפט בעניין זה מתבססת על פסקי דין שניתנו לפני עשרות שנים לא בהקשר של תביעות ספורט ולכן היא איננה מתאימה למציאות הנוכחית, ולא לספורט אתגרי. גם תפיסה זו טעונה שינוי, אולם עד כה לא מצאנו מקרה בו הכירו בתי המשפט בתוקפם של כתבי הוויתור. עם זאת, בתי המשפט קבעו כי כאשר הנתבע מבקש מבית המשפט להכיר בתוקפו של כתב וויתור, עליו להוכיח כי התקיימו כל התנאים הבאים:
- שהנפגע היה מודע לסיכונים
- שהנפגע חשף את עצמו למצב המסוכן
- שהחשיפה למצב שגרם לנזק נעשתה מרצון חופשי.
- שהנפגע היה מודע לכך שאם הסיכון יגרום לנזק הוא לא יקבל פיצויים.
- ושברור לו שאם ייגרם לו נזק – הוא זה שיישא בהוצאות ולא הנתבע.
על פי זה- בתיאוריה – אם כתב הוויתור מנוסח בהתאם, מדגיש את הסיכונים ברכיבה, את עיקרון ההסתכנות מרצון, מחדד את השחרור מאחריות; ואת העובדה שאם ייגרם לרוכב נזק הוא לא יזכה לפיצוי ויצטרך לשאת בהוצאות בעצמו – יש סיכוי שבית המשפט ייתן תוקף לכתב הוויתור. מבדיקתנו , במשפט האמריקאי מנוסחים כתבי הוויתור באופן כזה. הם נראים דרקוניים למדי וכוללים כותרות ברורות והדגשות של כל הנקודות החשובות. דוגמא לכתב וויתור כזה ניתן לראות כאן.
זוהי דוגמא בלבד, מוצע להיעזר ביועץ משפטי לניסוח כתב הוויתור שלכם.
תאונת אופניים יכולה כידוע להתרחש גם אם הכול התנהל על פי הכללים ואיש לא התרשל. חתימה על כתב הוויתור מחדדת את הסיכונים גם לרוכב וגם למשפחתו – במיוחד אם הוא קטין. חשוב לעודד את הרוכבים לקרוא אותו בעיון ואף להתייעץ משפטית לפני החתימה.
ההמלצה הראשונה היא כמובן לרכב בזהירות. בנוסף, אנו ממליצים לרוכבים לבטח את עצמם בביטוח תאונות אישיות. סכום הכיסוי הביטוחי של רוב רוכבי האופניים הוא מינימאלי ולא מספק. חוק הספורט ותקנות הספורט מסדירים אמנם את נושא ביטוח הספורטאים אולם סכומי הביטוח בהם נמוכים מאוד, במיוחד נוכח העובדה שמדובר בספורטאים צעירים שכל החיים לפניהם:
- רוכב שגילו מעל 20 שנה יקבל במקרה של נכות מלאה לצמיתות כ- 290,000 ₪ ובמקרה של מוות יקבלו יורשיו של הרוכב כ- 100,000 ₪ בלבד.
- רוכב בגילאים 18-20 יקבל במקרה של נכות מלאה וצמיתה כ- 290,000 ₪ ובמקרה של מוות יקבלו יורשיו 100,000 ₪ בלבד.
- רוכב צעיר שהוא תלמיד בית ספר וגילו עד 18– מבוטח במסגרת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים. במקרה של נכות מלאה וצמיתה יקבל הרוכב כ- 600,000 שקלים ובמקרה של מוות יקבלו הוריו כ- 150,000 ₪.
חשוב להבין: לאיגוד האופניים ולבעלי המועדונים יש ביטוח אולם הוא יחול רק במקרה שניתן להוכיח רשלנות של בעלי התפקידים. תאונת רכיבה שנגרמה לא עקב רשלנות – מצריכה כיסוי של ביטוח תאונות אישיות ומכאן חשיבותה של פוליסה כזו.
חשוב להבהיר – כתב ויתור כזה אינו משחרר את בעלי התפקידים מקיום החובות המוטלות עליהם. חובת הזהירות חלה עליהם בכל מקרה והיא מחייבת אותם לנקוט בכל האמצעים האפשריים למניעת סיכונים.
במקרה שחובת הזהירות הופרה, ובעל התפקיד התרשל, תוטל עליו אחריות גם אם חתם הרוכב על כתב ויתור. אך אם לא הייתה רשלנות – עשוי כתב הוויתור לשמש כהגנה טובה.
ומה לגבי הרוכבים? כיצד יוכלו הרוכבים להבטיח את זכויותיהם
ההמלצה הראשונה היא כמובן לרכב בזהירות. בנוסף, אנו ממליצים לרוכבים לבטח את עצמם בביטוח תאונות אישיות. סכום הכיסוי הביטוחי של רוב רוכבי האופניים הוא מינימאלי ולא מספק. חוק הספורט ותקנות הספורט מסדירים אמנם את נושא ביטוח הספורטאים אולם סכומי הביטוח בהם נמוכים מאוד, במיוחד נוכח העובדה שמדובר בספורטאים צעירים שכל החיים לפניהם:
- רוכב שגילו מעל 20 שנה יקבל במקרה של נכות מלאה לצמיתות כ- 290,000 ₪ ובמקרה של מוות יקבלו יורשיו של הרוכב כ- 100,000 ₪ בלבד.
- רוכב בגילאים 18-20 יקבל במקרה של נכות מלאה וצמיתה כ- 290,000 ₪ ובמקרה של מוות יקבלו יורשיו 100,000 ₪ בלבד.
- רוכב צעיר שהוא תלמיד בית ספר וגילו עד 18– מבוטח במסגרת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים. במקרה של נכות מלאה וצמיתה יקבל הרוכב כ- 600,000 שקלים ובמקרה של מוות יקבלו הוריו כ- 150,000 ₪.
חשוב להבין: לאיגוד האופניים ולבעלי המועדונים יש ביטוח אולם הוא יחול רק במקרה שניתן להוכיח רשלנות של בעלי התפקידים. תאונת רכיבה שנגרמה לא עקב רשלנות – מצריכה כיסוי של ביטוח תאונות אישיות ומכאן חשיבותה של פוליסה כזו.
לסיכום הדברים:
- תנו דגש להוראות בטיחות.
- מסדו נהלים, וסדרי עבודה איך מקיימים אותם.
- פרסמו את הנהלים בדף הבית של האיגוד ושל המועדונים, ובדפי הפייסבוק.
- הדגישו את חובתו של כל רוכב למלא אחר הכללים.
- שפרו את תקנוני התחרויות כך שייפרטו את הסיכונים במסלול התחרות ואת אחריותו של כל רוכב לבדוק את המסלול ולהכיר אותם.
- הקפידו שכל רוכב יקרא היטב את נוסחו של כתב הוויתור ויחתום עליו בתחילת כל עונה.
- במידה והנכם מארגני תחרות –דאגו שכל רוכב יקרא את כתב הוויתור ויחתום עליו לפני כל תחרות.
- אם מדובר בילד – חיוני שהוריו יקראו את כתב הוויתור, יבינו אותו ויחתמו עליו.
- המליצו לרוכבים לבטח את עצמם בביטוח תאונות אישיות.
- ושפרו את פוליסת הביטוח שלכם.
