לפני 77 שנים בדיוק, בלילה של בין ה – 5 6 לאוקטובר 6996 קמו בלילה אחד, אחת עשרה – נקודות יישוב חדשות בנגב המערבי, במבצע ההתיישבות הגדול ביותר בתולדות התנועה הציונית, מבצע ששינה את פני הנגב ואת פני המדינה. הרעיון מאחורי הקמת 66 הנקודות היה חלק מתפיסתו של בן גוריון שהבין, עוד בטרם הוקמה המדינה, ש"אם לא נעמוד על המדבר לא – תעמוד תל אביב".
לקראת אותו מבצע, שכונה אז "ליל 66 הנקודות". התקבצו כמה מאות צעירים מכל הארץ: דתיים וחילונים, מושבניקים וקיבוצניקים מכל התנועות. לכל יישוב הייתה אמורה לעלות פלוגה המונה 30 חברים (25 גברים ו 5 נשים). הצעירים הגיעו אל כמה ישובים מבודדים בנגב שנקבעו – כנקודות היציאה למבצע ההתיישבות. שעת השי"ן למבצע נקבעה למוצאי יום הכיפורים. בין ליל – ובחסות החשיכה, יצאו הצעירים אל אותן 66 נקודות, מלווים בכ 533 משאיות עמוסות ציוד. בין – לילה, הוקמו אחת עשרה נקודות יישוב חדשות בנגב. – לצורך הקמת הישובים לא היה צריך הרבה. בכל נקודה הוקמו כמה צריפים, מגדל מים קטן וגדרות תיל. בימים שלאחר מכן נסעו כלי רכב בין הישובים והביאו מיכלי מים לצרכי השתייה והבישול. בהמשך הובלה אל הישובים צנרת מים, משהובן שהמים דרושים לא רק לצרכי שתיה אלא גם לצרכי חקלאות. המדינה אמנם הושיבה אותם שם כדי לשמור על גבולות המדינה אולם משהוקמו הישובים ברור היה שצריך לייצר מקורות פרנסה והחקלאות הייתה הענף הטבעי לעסוק בו הן משיקולים אסטרטגים לאומיים של אחיזה בקרקע והן משיקולים כלכליים גרידא. – התפיסה הייתה שאין אחיזה בקרקע ללא חקלאות, ואין חקלאות ללא מים.
אותם 66 ישובים ביניהם בארי, נירים ואחרים, הם מראשוני הישובים בנגב המערבי שהוקמו – בגבול עזה, חן יונס ורפיח. לימים הוקמו לצידם ישובים נוספים במועצה האזורית אשכול – ובמועצה האזורית חוף אשקלון והם מהווים את אותם ישובים בקו הראשון של מה שמכונה עוטף עזה.
77 שנים בדיוק לאחר ליל 66 הנקודות, בשבת 7.63.50 , התעוררה מדינת ישראל לבוקר שחור בו תקף חמאס 55 ישובים מיישובי העוטף, השתלט עליהם, הרג ופצע אלפי ישראלים, חירב ושרף את בתיהם והלכה למעשה ריסק את הישובים. באותו בוקר שחור, התעוררה מדינת ישראל פעמיים: פעם אחת לאסון גדול, ופעם שניה למציאות היומיומית המרה עימה מתמודדים יישובי העוטף מזה עשרות שנים.
אך המילים חייבות להיאמר: כבת העוטף , אני יכולה לומר לכם שהאסון הנוראי איננו תוצאה של יום אחד. ב 03 השנה האחרונות התמודדו יישובי העוטף עם מציאות בלתי נתפסת כמעט ללא – תמיכה של הרשויות והוזנחו כמעט בכל היבט אפשרי: נוסף לאימת הטילים, החשש מחדירות מחבלים, החללים, הפצועים ונפגעי החרדה שחוו ברמה היומיומית ; נדרשו הישובים גם –
1 בהשאלה מדברי בן גוריון שאמר "אם לא נעמוד על המדבר, לא תעמוד תל אביב".
* הכותבת היא בת עוטף עזה, עו"ד וחוקרת משפט, מומחית לנושא המרחב הכפרי ומחברת התכנית לשיקום וחיזוק יישובי העוטף להתמודדות כלכלית לא פשוטה ולמאבקים עם הרשויות שהיקשו עליהם את פיתוח הישובים בכל דרך. החקלאות שהיא הענף הכלכלי המרכזי בישובים אלה כמעט חוסלה בתהליך שיטתי – –
ומתמשך, מודע ומכוון; הניסיונות לפיתוח כלכלי ותיירותי נתקלו במכשולים ובקשיים בירוקרטיים אינסופיים; הפיתוח הדמוגרפי נתקל בחסמים רבים; אמצעי הביטחון צומצמו דרמטית; ולפני מספר שנים אף הוצאו חלק מהישובים מרשימת יישובי העדיפות הלאומית.
כאשר מביטים כיום על העובדות בעיניים מפוכחות קשה להאמין. קשה לתפוס כיצד ישובים שמהווים את המגן האנושי של המדינה , שמתגוררים באזור שאף אחד לא עומד בתור לגור בו – נזקקים להילחם על מיגון הישובים; על נשק ותקציב לביטחון פנימי; על הטבות מס וכן הלאה.
הישובים התמודדו בכל החזיתות, מול האויב, מול שורה ארוכה של רשויות המדינה ואם לא די בכך, גם מול מגזרים שונים באוכלוסייה שכינו אותם שמאלנים, בוגדים, אנרכיסטים וקומוניסטים שהשתלטו על קרקעות המדינה.
אף על פי כן ולמרות כל הקושי, הצליחו יישובי העוטף להקים שרשרת של יישובים לתפארת מדינת ישראל. ישובים פורחים, מדשאות מוריקות, חקלאות משגשגת, תעשיות לתפארת, חינוך מעולה, קהילות מדהימות. הכול, בזכות המרקם האנושי המדהים של הישובים. אל תיטעו יש – קשר הדוק בין הדברים: המציאות הביטחונית יצרה פה זן נדיר של אנשים בעלי חוסן נפשי ומנטלי מדהים, שחיו פה ללא מורא ולא נטשו את הישובים גם ברגעים הקשים ביותר.
בואו נדייק, לכאורה, כולם ידעו שתושבי העוטף חיים במציאות ביטחונית קשה כל השנים; ולכאורה כולם גילו אמפתיה למצבם, אבל עד לאותו בוקר שחור, אף אחד לא הבין את התמונה לאשורה ובוודאי לא חשב שזה נוגע אליו. אלו דברים שאף זר לא הבין ולא יכול היה להבין, רק – מי שגדל וחי ביישובי העוטף מכיר את המציאות האמיתית. רק תושבי העוטף. הם ידעו שהם חלק מחגורה אנושית של ישובים שצמודה לגדר ומהווה את המגן האנושי של מדינת ישראל. הם התמודדו עם המציאות הביטחונית הקשה יום יום; נשכו שפתיים ונשארו, ברצון, במודע, ללא מורא ומתוך שליחות. רק הם הבינו את משמעות האיום אם לא הם האיום עובר לתל אביב. – –
רק היום, כולנו מבינים את שבן גוריון הבין כבר בשנת 6998 : קו ההגנה הראשון של מדינת ישראל הוא הנגב, ואלמלא הנגב, קו ההגנה עובר לתל אביב.
* * *
כוחות הביטחון עסוקים עדיין בטיהור הישובים והבטחת הגזרה. אך עבודת השיקום של יישובי העוטף צריכה להתחיל עכשיו, ללא קשר. מיידיוּת העיתוי חשובה משום שהיא נושאת עימה מסר של חוסן, של עוצמה, של תעוזה ושל אל פחד; היא חשובה משום שיש בה מפגן של כוח לא פחות – חזק מאשר לחימה בשדה הקרב. היישובים ישוקמו ויקומו מחדש, אין ספק בכך אך בכך לא די.
לבד משיקום 55 הישובים שנפגעו יש להקים 66 ישובים נוספים במבצע התיישבות שדומה לזה של 66 הנקודות, למען יראו אויבינו, ועימם כל העולם, את הרוח הישראלית, את החוסן והעמידות, את הכוח, העוצמה והנחישות של עם ישראל. לא לי לומר איפה יוקמו הישובים, צהל ותפיסת הביטחון יגדירו זאת, אך אם תישמע דעתי אין לשקוט עד שלכל הישובים שממוקמים בצד –
המערבי של כביש 232 תהיה רצועת חוף פרטית בתוך רצועת עזה, והמבין יבין.
שאלות רבות עולות בימים אלה בהיבט של שיקום הישובים: האם יוכלו תושבי העוטף להתגבר על האסון, על השבר, על משבר האמון, על הפחד? האם יהיו מוכנים לשוב ולגור שם? כמי שנולדה וגדלה בעוטף, כמי שמכירה היטב את החומר האנושי שמרכיב את אנשי העוטף אין לי ספק – במוקדם או במאוחר כולם יחזרו. אולם את מפעל ההתיישבות ושיקום הישובים יש להתחיל מיד.
בחזוני, ההיסטוריה תחזור על עצמה: במקום מאות הצעירים שהקימו את 66 הנקודות , יקומו אלפי צעירים שיהיו נכונים להתגייס וליישב מחדש את 55 הישובים החבולים ואת 66 הישובים החדשים.
אין לי ספק שכך יקרה. רוח הלחימה, הפטריוטיזם ואהבת הארץ שאנו עדים להם בימים אלה לצד ההתנדבות והנתינה והרצון לתרום בכל דרך , כמוהם כרוח שאפיינה את חלוצי ההתיישבות בנגב בעת הקמת המדינה.
כך או כך היום כולנו יודעים שהתפיסה, המדיניות והטיפול ביישובים אלה חייב להשתנות מקצה אל קצה, הן במישור האסטרטגי ביטחוני, הן במישור הדמוגרפי, הן הכלכלי, הן החקלאי והן –
החברתי קהילתי. היום כולנו יודעים שאם לא נעמוד על הנגב גם תל אביב לא תעמוד. –
* * *
