בחודש נובמבר 2015, פורסם בתקשורת כי חבר הכנסת ינון מגל הטריד מינית קולגה שעבדה עימו. הצעירה – עיתונאית בעצמה, פרסמה את סיפורה בתקשורת וברשתות החברתיות והעיתונות כולה עסקה בכך במשך חודשים רבים. ח"כ מגל הודה כי חיזר אחרי הצעירה, התפטר מן הכנסת ונחקר במשטרה. בתקשורת התנהל דיון ציבורי סוער שעסק במין, מגדר ומעמד, היקף ההטרדות המיניות, יחסי מרות ועוד.  בסיכומו של דבר סגרה המשטרה את התיק. העיתונאית, ואף לא נשים אחרות שפרסמו בתקשורת כי חוו אירועים דומים –  לא הגישו תלונה ולא הוגש כתב אישום. עד לעצם היום הזה לא ברור האם יש אמת בטענות, והאם היו ראיות התומכות בגרסת העיתונאית והנשים האחרות. בפועל, מגל נשפט בתקשורת, איבד את מקום עבודתו, ומתקבל הרושם שרוב הציבור מניח שהוא אשם במה שיוחס לו. אותה צעירה יכלה לבחור לפנות לרשויות החוק ולהגיש שם תלונה, אך תחת זאת בחרה לפנות לתקשורת – המסקנה היא שאותה צעירה, עשתה שימוש מודע ומכוון בתקשורת כדי לייצר סנסציה תקשורתית, להשפיע באמצעותה על דעת הקהל, להטות אותו לטובתה ולייצר משפט בתקשורת אף שיש ספק אם ניתן לומר שהתנהלותו של מגל עלתה כדי הטרדה מינית.

מקרה אחר אשר "נשפט והורשע בתקשורת", אך נמצא זכאי בבית משפט, הוא המקרה של סרן ר'. בנובמבר 2004 פורסם בתכנית התחקירים "עובדה" תחקיר בעניינו של "ר", שם הוא הוצג כאשם ברצח נערה ערבייה כבת 14, אשר נורתה על ידו למוות כשהתקרבה למוצב צה"ל ברצועת עזה. בנובמבר 2005, כשנה לאחר פרסום התחקיר זוכה סרן ר' מכל אשמה בבית דין צבאי, חרף מה שהוצג בכתבה.

המקרה של מגל מעולם לא הגיע לבית המשפט ולכן הוא אינו עולה כדי סוביודיצה. גם במקרה של סרן ר' פורסם התחקיר עוד בטרם הוגש כתב אישום. עם זאת, שני המקרים ממחישים את תופעת ה"משפט בתקשורת", לה אנו עדים כמעט באופן שגרתי ונראית כיום כחלק כמעט טבעי מתרבות הדיבור ותרבות הבידור הקונטמפוררית.

על כוחה ועוצמתה של התקשורת בימינו דומה שאין צורך להכביר מילים. בעידן המודרני, התקשורת היא זו שקובעת את סדר היום הציבורי. היא בוחרת אילו נושאים להביא לדיון ציבורי ולקדם, ואילו נושאים לזנוח מאחור. התקשורת היא גם כלי העברת המידע העיקרי לאזרחים, היא קובעת לאיזה מידע ייחשפו ובאיזו צורה, ובתור שכזו, היא אחראית לגיבוש תמונת המציאות ועיצוב השקפותיהם בנושאים רבים. לתקשורת יש יכולת להשפיע על דעת הקהל ולהטות אותה לכאן או לכאן. הדברים נכונים לכל אזרח, והם חלים מן הסתם גם על שופט.

כאשר מדובר בתיקים שעברו את שלב הגשת כתב האישום והם נתונים תחת דיון שיפוטי – הכוח התקשורתי נושא עימו מידה לא מבוטלת של סכנה . הבעיה העיקרית – מעבר להשפעה האפשרית על שופטים ועדים – היא בכך ש"מאיים הוא להעביר את מרכז הכובד של ההכרעה בשאלת האשמה או החפות מן הערכאה המוסמכת אל המרקעים ואל דפי העיתונים, תוצאה אשר מקומה לא יכירנה בחברה דמוקרטית".

בתיקים שמעוררים עניין ציבורי, אנו עדים כמעט מידי יום לתיקים אשר מסוקרים בתקשורת באופן דעתני או באופן מגמתי שנוטה לצד כזה או אחר. כך, "בבוקרו של יום עשוי אדם לגלות כי הוא אשם ולעת ערב כי זכאי הוא – הכל תלוי בפרשן, בכתב ובעורך היומי". למעשה, הדיווח התקשורתי כבר מזמן אינו סיקור טהור אלא הוא רווי "חשיפות בלעדיות" ו"גילויים חדשים", והוא מתובל בשלל פרשנויות וחוות דעת משפטיות  – דבר שעל פניו מהווה הפרה של כלל הסוביודיצה.

המאמר סוקר את עיקרון הסוביודיצה, את הפיחות במעמדו במשפט הישראלי ואת ההשלכות של תופעה זו.