בישראל, כמו גם במדינות אחרות אשר אימצו את המשפט המקובל, מונהגת שיטה פרוצדוראלית לניהול ההליך שמכונה "אדברסרית".^[1]  מטרתה לבחון האם (במשפט הפלילי), הנאשם הוא אשם או חף מפשע ובדרך זו להשיג את מה שאנו נוהגים לכנות "צדק" (הגינות). במדינות הקונטיננט לעומת זאת – בכללם צרפת ומערב אירופה – אשר אימצו את המשפט האזרחי (הקונטיננטלי), נהוג מודל חלופי – השיטה  ה"אינקויזיטורית"^[2].

השיטה האינקויזיטורית מתוארת באופן כללי, כשיטה שנועדה להגיע אל חקר האמת באמצעות חקירה ובדיקה מקיפה של כל הראיות . בשיטה זו (בצרפת למשל)  – השופט הוא האינקויזיטור – קרי, החוקר הראשי. הוא מנהל את החקירה וסמכויותיו בעניין זה רחבות מאוד. הוא מחליט את מי לחקור ומה לשאול; הוא יכול להכתיב לרשות החוקרת (המשטרה למשל) מה לחקור; הוא יכול להכריח עדים לתת עדות, לעמת אותם עם עדים אחרים בתקווה שהעימות יאפשר להצביע על האשם; או להפתיע עם עדים אחרים שנראים לו נחוצים ולא הובאו על ידי בעלי הדין; גם בהליך אזרחי (לא פלילי) נוקט השופט החוקר גישה של התערבות מוגברת. בשיטה האינקויזיטורית, השופט הוא שמנהל את ההליך.

השיטה האדברסרית לעומתה, מתוארת כשיטה שמטרתה להגיע אל חקר האמת באמצעות "תחרות" בין התביעה להגנה. בעלי הדין בהליך אדברסרי הם "יריבים" (adversary = יריב), הם מיוצגים על ידי נציגים או באי כוח – בדרך כלל עורכי דין – אשר מתמודדים האחד מול השני בניסיון לזכות בהחלטה שיפוטית שתומכת בעמדת הלקוח שלהם.  ההליך מנוהל על ידי עורכי הדין אשר תפקידם להציג את המחלוקת להכרעתו של גורם מכריע או "מקבל החלטות" בלתי תלוי (בית משפט, טריבונל, שופט, מושבעים). תפקידו של אותו גורם מכריע הוא לשמוע את שני הצדדים ולאחר מכן להכריע במחלוקת באמצעות יישום הדין והכללים המשפטיים הנוהגים באותה שיטת משפט.

המאמר סוקר את ההבדלים המהותיים בין השיטה האדברסרית לבין השיטה האינקויזיטורית.

[1] המילה אדברסרית מקורה  במילה adverse שפירושה יריב.

[2] המילה אינקויזיטורית (inquisitorial ) מקורה באופי החקירתי של השיטה .