מדי פעם נשמעים בתקשורת דיווחים בנוגע לבכירים במערכת הציבורית – נושא משרה ציבורית, שר או חבר כנסת שנאלץ להתפטר או פוטר בשל התנהגות שנתפסת כבלתי הולמת או בשל תפקוד לקוי. לעיתים מתפרסמות בתקשורת גם כותרות שמבקרות שופט כזה או אחר, למשל במקרה של מתן גזר דין מקל או מחמיר. כמעט ולא נראות לעומת זאת, הודעות על שופט התפטר או הועבר מתפקידו כתוצאה מביקורת על תפקודו. נראה שמערכת המשפט נוהגת להסתיר ולסגור בשקט הליכים או תלונות נגד שופטים שהתנהגותם בלתי ראויה או בלתי אתית.
השאלה היא מדוע אין ננקטים צעדים כדי להעביר ממשרתם שופטים שתפקודם אינו תקין או אינו משביע רצון? מדוע אין כופים על שופטים לא ראויים להתפטר? מדוע שופטים אינם נושאים באחריות לפעולותיהם או למעשיהם? מדוע דרך ה"טיפול" בהם נראית שונה מן הטיפול הננקט לגבי נושאי משרה ציבורית אחרים או לגבי מנהלים ועובדים בכירים בחברות ?
מה מידת האחריות של הרשות השופטת במישור המוסדי, באיזה אופן השופטים אחראים במישור האישי? האם המצב הנוכחי משקף איזון מספק בין עצמאות שיפוטית ואחריות הנדרש מכל בעל תפקיד? התשובות לשאלות אלה הינן בעלות השפעה לא מבוטלת על אמון הציבור במערכת המשפט ועל מידת הביטחון שיש לאזרחי המדינה במערכת המשפט, בשופט, וביכולתו של האחרון לאכוף את שלטון החוק ולעשות משפט צדק – על פי תפיסתו של הציבור.
שאלת האחריותיות במערכת המשפט מתעוררת לא רק לגבי שופטים אלא גם ביחס לגופי החקירה, מערכת התביעה ועורכי דין – גם אלה שמייצגים לקוחות פרטיים וגם אלה המייצגים את המדינה. האם אלה נושאים באחריות במקרים של חקירות, מעצרים ופרסומים שגרמו נזק לנחקרים ולא השתכללו לכדי כתב אישום; במקרה של תביעות שהוגשו שלא כדין; של נזק שנגרם לבעלי דין בשל תביעות סתמיות שאין בגינן פיצוי וכדומה.
